"איפה אתה נמצא?", שאלה אותי אדווה, הבוסית המיתולוגית שלי בתחילת דרכי כחוקר. זה היה המקרה הראשון שעבדתי עליו אי פעם. חתיכת מקרה.
עוד בהיותי ילד – חלמתי על עבודתי כחוקר פרטי
כבר בתור ילד – נהגתי לדמיין שעות ולפרטי פרטים איך ייראה המעקב הראשון שלי בשטח.
דמיינתי ישיבה ממושכת ברכב
דמיינתי את עצמי מרים מצלמה לכיוון האובייקט שחובש כובע מצחייה נמוך וחולצה שחורה.
דמיינתי שקית נייר שומנית עם דונאטס מפנקים להעברת השעות הקשות של המעקב
לא משהו חריג עבור ילד שראה יותר מדי סרטי מתח וסדרות בילוש אמריקאיות.
אבל בין שלל הדמיונות, לא לקחתי בחשבון את המראות המביכים שכנראה איחשף אליהם במסגרת העבודה…
קיץ 2012, יום שני בערב. אדווה מתקשרת אליי בבהלה: "תגיע עכשיו לרחוב בני דן, יש לנו זיהוי חם – יאללה קדימה חצי שעה גג אתה שם אחרת נפספס אותה!"
היעד שלנו היה אישה צעירה. בלונדינית, תל אביבית, יפהפייה אמיתית…
ידענו שהיא צפויה לצאת ב-20:00 בערב, ידענו שפניה למפגש לוהט עם בעלה של הלקוחה שהזמינה אותנו – גבר מבוסס בשנות ה-50 לחייו. זה שלנו – אנחנו חייבים לתפוס אותה על חם!
בשעה 19:55 התמקמתי עם האופנוע שלי. בשעה 20:01 בדיוק ראיתי אותה יוצאת…
מדובר בזיהוי מודיעיני מושלם, בטיימינג מושלם, הכל מושלם, חוץ מפרט אחד קטן שהיה חסר לנו – הבחורה מתניידת על אופניים!
היא החלה לרכב לכיוון פארק הירקון – אוי לא. היא על אופניים, אני על אופנוע – מה עושים?
לא הייתה לי ברירה אלא להיכנס אחריה לתוך הפארק (!) עם האופנוע (!)… בתקווה שאף פקח או שוטר לא יעצור אותי ויהרוס את המעקב כולו.
לא יודע מאיפה הבאתי את הכוחות להיכנס ככה בחוצפה לפארק ולהפר את השלווה של הפארק עם רעש מעצבן של אופנוע. זה כל מה שאני יוצא נגדו בדרך כלל.
היא רכבה לכיוון מערב, ואני אחריה.
חוצה את הספורטק על שביל האופניים. קבוצות של נערים במגרשי הכדורסל והבייסבול מביטים עליי – ואני אחריה.
היא ממשיכה עם הנחל על העיקול לכיוון נמל תל אביב – ואני אחריה
עולה על הגשר – ואני אחריה!
הגענו לחניון של החוף. לא הורדתי ממנה לרגע את העיניים. היא קשרה את האופניים ורכב לקסוס מפואר נעצר לידה. מתוך הרכב יצא לא אחר מאשר היעד שלנו – הבוס של הלקוח. הם התחבקו כידידים לשלום וירדו לכיוון הים. ירדתי אחריהם.
זיהיתי אותם מתמקמים על החול: פורסים שמיכה, מדליקים נרות ופותחים יין – So Far So Good.
עד מהרה העניינים התחילו להתחמם: חולצות נקרעו, קולות נשמעו, גופות זזו. הרגע הזה הוא נקודה טובה להזכיר שאני חוקר פרטי לבגידות בין היתר, ובעיקר צעיר, פעם ראשונה בשטח ונבוך בטירוף.
אדווה ליוותה אותי בטלפון והצליחה להרגיע אותי: "איפה אתה נמצא?"
"בחוף מציצים", עניתי לה
"מצוין, אז תציץ", היא אמרה לי בנונשלנטיות
אז הצצתי, ותיעדתי, ואמרתי לעצמי שוב ושוב שמעתה ואילך – אין יותר דבר כזה 'לא נעים'
