כמה רחוק הייתם הולכים כדי לסדר את הכוכבים ולייצר מציאות שתשרת את הצרכים שלכם?
כחוקר פרטי, אני מחויב להאמין ללקוחות שלי. ברוב המקרים אני ניגש לעבודה עם אמונה עיוורת שלאנשים ששכרו את שירותיי נעשה עוול אמיתי. בהתאם אני נחוש לחשוף את העיוולת ולהעמיד את מושא החקירה במקומו.
מצד שני, עם הזמן למדתי בדרך הקשה שלפעמים יש עשן בלי אש. לא רק שהלקוח לא תמיד צודק, אלא שלפעמים הוא טועה בענק
סיוון היא אישה מקסימה. מצחיקה, חיננית, מסבירת פנים. היא הגיעה אליי עם חשד מזעזע במיוחד שעורר בי מוטיבציה פנימית לאמת אותו אולי יותר מכל מקרה אחר. לטענתה, הבת שלה הייתה חשופה לפגיעה מינית מתמשכת מצד הסבא שלה, האבא של הגרוש הטרי שלה.
הריטואל הזה, כך טענה, היה מתקיים בבריכה הציבורית, לאור יום, מתחת למים. מדי יום היה יוצא הסבא עם נכדיו לקאנטרי, לפעמים אפילו פעמיים ביום. כך יצאתי למעקב יומיומי ממושך בשמש הנעימה – פרויקט לא רע בכלל בתקופת האביב הנעימה נכון?
אז זהו, שלא בדיוק….
כי סיוון התגלתה כלקוחה תובענית במיוחד. היא הייתה כל כך נחושה לחשוף את הסבא, שדרשה ממני להישאר עם מצלמה דלוקה עליו (!) כל זמן שהיינו בשטח. כל מי שמכיר קצת את עבודת החוקר מבין שזו לא דרך לעבוד. שהדרך לספק ללקוח את הראייה שהוא זקוק לה היא על ידי מעקב שיטתי, ניהול יומן תצפית וריכוז מוחלט במתרחש בשטח. תוסיפו לזה את העובדה שמדובר במרחב של בגדי ים, שלצלם בו זו פעולה קריפית בהגדרה – ובכלל זה הופך מורכב.
אבל סיוון המשיכה להתעקש, ואני נדרשתי לתמרונים והסוואות יצירתיות במיוחד כדי לספק את הסחורה. כמה יצירתיות? בואו רק נגיד שישבתי עם אותה כוס קפה במשך ארבע שעות, ולא בגלל שאני אוהב את הקפה שלי פושר
שלושה שבועות של מעקבים ו1,000 כוסות פייק-קפה פושר מאוחר יותר – קיפלתי את העסק. הבנתי שפשוט מדובר סבא מקסים ואוהב שיעשה הכל בשביל הנכדים שלו. הכל – חוץ מלשלוח להם ידיים מתחת למים…
וסיוון? כנראה שהתעקשות שלה לצלם כל פיפס שלו היא לא יותר מניסיון נואש לעוות באופן מחריד סיפור אהבה בין סבא ונכדה.
